עם ההזנחה הקטנה ביותר, גם הלב יכול להזניח ולהתחיל להתמלא ברצונות עולמיים. זו הסיבה שאנחנו חייבים לעשות את הכביסה. אז חיי הגיעו לזה: כל מה שאיני מכין זה כביסה.
ערה או ישנה, אני תמיד מדשדשת סביב איזה קניון, משוטטת בקרוסלות סריגים שמסתחררות לאינסוף, מחפשת, עם החום או החניכיים בקיעת השיניים, את הקרדיגן האולטימטיבי. אני מרימה את הכיסויים ומריחה את השמש.
קראתי את סנקה ויכול לדקלם את שייקספיר בעל פה, אבל אני מבלבל את הכביסה, לא עונה לטלפון שלי ומאשים את העולם כשמשהו משתבש. אני חושב שיש לי חלום, אבל ברוב הימים אני עדיין ישן. הדשא נחתך. יש לו ריח של תותים.
היום סיימתי ארבעה ספרים וניקיתי את המגירות. תליית כביסה על קו היא משימה מאוד רגילה. זה רגיל כמו ברכיים מגרדות ומפתחות אבודים, כמו לתקן את אותה מנה פשוטה לארוחת הערב שוב ושוב. רגיל הוא ברוב הימים, ואלוהים עוזר הוא אם אנו מתעלמים מהם.
האם שמתם לב אי פעם בבגרותכם, כל הצבעים הבהירים יוצאים מחייכם? עכשיו כשאני כבר לא ילד, הדברים תמיד נראים אפורים, כמו חוט כביסה עטוף כביסה שנשטף יותר מדי פעמים ונשאר לעמוד ברוח. אני מניח שזה מה שגדל זה ... זה תצלום דוהה.
No comments:
Post a Comment